לחיות בחופש

לפני 23 שנים , פגשתי את המוות פנים מול פנים.
הוא היה עקשן , והיו לו שיטות אגרסיביות,
אבל הוא היה מורה גדול.

הוא לימד אותי על חוסר אונים.
ושככל שאני מתנגדת יותר – כואב לי יותר.
ככה הבנתי שאין דבר כזה סבל.
יש אתגרים.
אבל סבל, הוא רק תופעת לוואי של התנגדות.

הוא לימד אותי שהדרך המהירה ביותר לצאת ממצבים קשים,
זה לדעת לשחרר.
שככל שאנחנו מנסים להאחז חזק יותר,
ככה הדבר נשמט מידנו מהר יותר.
הוא לימד אותי פשוט להסכים להיות שם.
להשלים עם המצב.
להפסיק לכעוס,
לא להלחם.
לקבל את זה באהבה.
ובעיקר בהבנה.

הוא לימד אותי שכל מה שקורה לנו ולא נעים , הוא שיעור.
שיעור להיות קרובים יותר , מדויקים יותר ונאמנים יותר לעצמנו.
והוא לימד אותי שכשלוקחים אחריות ומתמסרים לשיעור,
קורים ניסים.

אח"כ הוא לימד אותי שזה לא באמת ניסים.
זה פשוט אני , או אולי הנשמה שלי.
היא תייצר כל מציאות שצריך.
היא תעשה הכל כדי לנער אותי.
היא אפילו תקרא לו.
כדי שאחזור להיות נאמנה אליה. אליי.
כי זה כל מה שהיא רוצה.

הוא גם הוכיח לי ,שכשהיא מקבלת את מה שהיא רוצה,
אין לה עוד סיבה שיכאב.
להפך, היא רוצה שאצא ואטרוף את העולם.
ואז היא תייצר את המציאות הכי מיטבית עבורי. ברגע.
וכולם יגידו שזה נס.
אבל זו בעצם היתה היא כל הזמן.

הוא לקח אותי לטיול בין כאן לשם.
והראה לי איך מרגיש חופש אמיתי.
החופש להיות אנחנו.
באמת.
הכי נקיים.
הכי קרובים למקור.
לפני שהחיים קפצו עלינו ועיקמו אותנו.
לפני התפיסות המגבילות והדפוסים שפיתחנו.
לפני כל מנגנוני ההגנה.
לפני שלמדנו לבגוד בעצמנו, בצרכים, ברצונות, בערכים שלנו.
לפני שנשתלו בנו אמונות שגרמו לנו להשאיר חלומות במגרות.
לפני ה "אי אפשר" ו "אולי אח"כ".
לפני ה "אם , אז".
לפני ששכחנו מי אנחנו באמת.
שם החופש.

הוא ליווה אותי המון זמן… המוות .
נראה לי כמו נצח , אבל ככה זה בעולם בלי זמן.

יום אחד קמתי והייתי שלמה.
השלמתי עם זה שהוא כאן .
ועם זה שלא אחזור לעמוד על במה,ואולי אפילו לעמוד בכלל.
הסכמתי להיות חסרת אונים ולהיות תלויה באנשים אחרים.

הפנמתי שכל בוקר כשאקום, יכאב, עד שאצא מדעתי.
ופשוט חיכיתי, כמו בכל יום , שיבוא ללמד אותי.

ביום הזה הוא הלך.
כי זה מה שקורה כשמפסיקים להתנגד…

הוא הפקיד אותי עם החיים ואמר שהם ידאגו לי מעכשיו.
הסביר שזה פחות יכאב, שיש להם שיטות הרבה יותר עדינות.
שהם תמיד יבואו בטוב, בסימנים קטנים ,אולי בכמה דגלים אדומים.. ותמיד ישתדלו לחייך.
אבל אם ארחיק לכת , ואלך לאיבוד , אז שלא אתפלא . כי גם הם בסוף, אחרי המון סימנים
יאבדו סבלנות ויקומו עלי עם התותחים הכבדים.

הבטחתי לו שלעולם לא אשכח מה חשוב באמת.
והוא רק חייך והשביע אותי שאם זה קורה
אז שלא אתנגד.
שאשחרר.
שאקח אחריות.
שאזכור שזה בסה"כ שיעור
שזה לא טוב ולא רע
ושזה תמיד זמני
רק עד שאזכר ואתחבר לחופש להיות שוב אני.

ומאז שכחתי.
לא מעט פעמים.
אני עדיין שוכחת לפעמים.

מזל שהחיים איתי , והם תמיד דואגים להזכיר לי…. לחיות בחופש.