הוא התיישב על הכסא
וזרק לאוויר שהדבר שהכי מעצבן אותו
זה כמה שהיא אגואיסטית
היא חושבת רק על עצמה
היא לא מסוגלת לראות אותו בכלל
היא לא מבינה כמה הוא במצוקה.
אחרי כמה שאלות
הוא מגלה,
שבעצם מה שמעצבן אותו,
זה שהוא במצוקה.
זה לא נעים להיות בצד שכל הזמן צריך שיתחשבו בו,
זה גם הורס לו את כל הפרסונה שהוא בנה.
עצב.
כאב.
שתיקה.
עוד שאלה או שתיים,
מבט מהצד,
תגלית מרעישה:
הוא מבין מרוב שהוא שקוע במצוקה שלו
הוא לא מסוגל לראות אף אחד אחר ובטח לא אותה
הוא תובע מהעולם ובמיוחד ממנה להתחשב בו
בעוד שהוא, חושב רק על עצמו ועל מלחמת ההשרדות שלו.
אז בעצם…הוא אגואיסט.
השתקפות.
התכחשות.
התנגדות.
היא שוב אשמה.
עוד ניסיון לצאת למלחמה
כבר לא באמת אפשר לקחת בחזרה
את מה נצרב בתודעה.
הוא מבין ,
שהיחיד איתו אתה נלחם הוא אתה.
כעבור יומיים ,
(לפעמים שנתיים)
הוא מחליט לשחרר.
להודות.
להסכים.
הוא בוחר לקח אחריות
ובדיוק אז…משתנה המציאות.
בלי מאמץ
בלי ויכוחים
בלי לחץ
בלי לילות שינה טרופים
יום אחד הוא קם בבוקר
וראה את אותה הגברת
מזוית אחרת.
יפה
מכילה
סלחנית
מעניקה
ובוחר בה מחדש
(או שולח אותה לדרכה)
בלב שלם ובאהבה גדולה.